כשעזבתי בשנת 1937 את רזנקה ויצאתי להכשרתי לעליה לפלשתינה (א"י), השארתי את אחי כחבר בתנועת "נוער צופי חלוצי" – (נצ"ח), רשמית לשלטונות – "עולים". חברו לביה"ס יענקל'ה צילביץ "הצליב" ו"הטביל" את אחי בשנת 1938-39 לקומסומול אשר פעל במחתרת. נסענו ל"מטבילו" בלודזה עירו. רישמית יענק'לה היה בעירו ובסביבתה השני בהיררכיה הקומסומילית. הראשון היה לטוי, לא נוח היה לשלטון שבראש הנוער יהיה יהודי, אבל כולם ידעו, הוא – צילביץ המוביל, העושה והקובע.

ימי חודש יוני – ארוכים הם והלילות – קצרים. בסביבות השעה 19:00 באם גם נדמה היה שהיום בעיצומו, הגענו לביתו של יעקב. במקרה הוא היה כמה דקות בבית, שוחח אתנו דקה או שתיים ומיהר בדרכו לבניין השלטונות המקומיים (ועד המפלגה הקומוניסטית). אנחנו נשארנו בביתו. הצילבצים התגוררו בקרבת אגם, ולולא הנסיבות, נעים היה לשבת בחוץ ולהסתכל בנוף. העיר הייתה סגורה וגם השעה היתה מוקדמת. התחלנו להתכונן לשינת לילה. בסביבות השעה 22:00 הופיע לפתע יאנק'לה ובשורה קשה בפיו: "טאטא, מאמע, ברידער שוועסטער לויפט די דיישטשן זיינען נעבן שטאט! " ("אבא אמא, אחים, אחיות תברחו מהר, הגרמנים ע"י העיר!"). יעקב בעצמו חזר לחבריו – ראש הקומסומול והמפלגה בעיר. מהר עזבנו את הבית ושמנו פעמינו מזרחה לכיוון העיר זילופה – עיירה ע"י גבול לטביה-רוסיה, למרות השמועה שהגבול סגור, אין מעבר ואנשים רבים התקבצו במקום. בכל זאת היינו הרבה אנשים בדרך, למעט יחידים, כולם היו כמובן יהודים. בינתיים החשיך, גם אם במקומות ההם אין חושך מלא בלילות הקיץ, בחודשי יוני-יולי. הרבה אחרי חצות, אחרי שעברנו כבר כברת דרך, פתאום הופיעה מולנו מכונית ובה קצינים סובייטים בכירים (אלופי משנה אולי גם אלוף היה שם) בליווי שמירה נאותה, כמובן. "קודא ווי?" – לאן אתם? שאלו הקצינים, ענינו להם שלפי הידיעות שנמסרו לנו הנאצים מתקרבים ללדזה."צ'יטו זה פניקה"… ושו מט!"(איזו בהלה? באמהות שלכם…) צרח הפולקובניק (אלוף משנה)… "אוברטנו מרש! בסטרילט קטו דלשה פוידיוט!" "חזרה צעד!! לירות בכל אחד שיתקדם!". החיילים – שומרי ראשו, התייצבו בדרך שלופי נשק. ההמון הרב הזה של יהודים חזר ללודזה, הלך לישון (עוד מעט יאיר הבוקר) הרוב גם נשאר בידי הנאצים והושמד. גם אנחנו – אחי ואנוכי ובני משפחת צילביץ– חזרנו למיטות למרות שלא נרדמנו. פתאום בחוץ על יד הדלת עצרה משאית עמוסת אנשים, ינק'לה ירד ממנה בריצה לבית ושוב קרא: "אבא אמא – אחים אחיות תברחו ותצילו את נפשותיכם!!", ומיהר למשאית. יעקב, תיקח לפחות את אחי ברכב, הרי הוא "קומסומולץ" – בקשתי, "בוא אברשקה!". המשאית עם כל הרוסים נסעה ואחי בה, אני רוכב על האופניים אחריה, דלקתי אחריהם, אבל אחרי כמה קילומטרים המשאית נעלמה מעיני כשהיא פנתה בדרך עפר (סלולה היטב) לכיוון מילנוה-קרסבה. לתדהמתי הם פנו לא מזרחה (לצילופה) אלא צפונה, לכיוון קרסה, גם היא עיירה יהודית (37 ק"מ). עייף הייתי (בכל זאת – נסיעה של כשלושים ק"מ על אופניים, בלי לנוח בדרך – גם כשאתה בן 21-22, זה לא בדיוק עניין של מה בכך), היו אלה השעות המאוחרות של בוקר קיץ חם, אבל לא לוהט. התיישבתי בתעלה שע"י הדרך, האופניים עלי-ידי וגבי לשדה, שכבתי על הגב ונרדמתי מיד. עכשיו קשה לי לשחזר את האירועים ותוהה אני, האם כל שאספר להלן קרה באותו יום, או שעוד לילה עבר במלנוה – קרסבה? כשהתעוררתי השמש הייתה גבוהה בשמיים. זוכר אני איזו התגוששות: הגיע הדירקטור של "סובחוז" (חוה חקלאית ממשלתית גדולה) וחיפש עובדים לאיסוף שחת, הרי ימי סוף יוני – תחילת יולי הם שיא העונה להכנת שחת. וב- 22 ביוני עם תחילת המלחמה הלטווים לא נחפזו לעבוד בסובחוז (אשר קם על אדמותיהם נגד רצונם), להפך – רבים ברחו לכל עבר. עכשיו הגיע הדירקטור עם כמה עגלות לחפש עובדים בין הפליטים. רבים, ואני ביניהם, סברנו אז שכל הבריחה הזאת זה עניין זמני, עוד שעה, עוד יום, שבוע, הנאצים ייעצרו. אולי כבר נעצרו, הרי אנחנו הסובייטים הכי חזקים בעולם… הרי הסובחוז ממשיך בעבודתו הרגילה?!

חשבתי לעצמי: "מה אני אסתובב פה בחוסר מעש. הסכמתי לנסוע לסובחוז, אבל בתנאי אחד – מובילים איתי יחד עם האופניים בעגלה. מנהל הסובחוז הסכים לזה והורה לאחד העגלונים לקחת אותי עם האופניים. נסענו כמאה, מאתיים מטרים והעגלון סירב להמשיך בנסיעה, אלא אם אשאיר את האופניים. התברר שזו הייתה רק אמתלה, הלטווי כבר הבין מה הולך לקרות, הוא לא האמין בסובייטים, גם אם עדיין פחד במקצת, כבר ידע שהמשטר הסובייטי לא קיים והסבחוז, שאדמותיו נכללו בו, מתפרק. שבתי ליתר הפליטים. בדיעבד, הרי חייב אני תודה לאיכר (עגלון) הזה: מי יודע מה היה קורה לו נסעתי איתו. לפי כל הנסיבות, הייתי נופל לידי הנאצים או הלטווים הפשיסטים.

בתוך ערב-רב האנשים היו רבים מבני עירי – משפחת המורה שלנו לזמרה ומוסיקה יוסף פלינר, המורה ליידיש בגימנסיה, שמעון גרפינקל ומנהל הגימנסיה בעירנו נוראק – שניהם הוגלו מריגה לרזקנה עם קום המשטר הסובייטי ע"י הקומוניסטים היהודים בריגה, היו הרבה בני נוער מעירנו – כולנו על אופניים.

ב- 3 ביוני בבוקר, גבול רוסיה-לטויה עדיין היה סגור. נקודת מעבר וגבול מסודר מעולם לא היו בקרבת מלנוה-קרסבה, אבל גם על יד המעברים המסודרים ישבו פליטים רבים, כמעט כולם יהודים מלטוייה וליטה. גם אנחנו היינו כ-ק"מ מהכביש המרכזי – כביש ורשה-לנינגרד (פטרבורג) – או "דאוגרפילד-יאונלטגלה" בקטע הלטווי, כל הזמן הייתה תנועה גדולה, אבל ב-3 ביוני אחרי הצהרים בשעות המוקדמות לפנות ערב, היא גדלה במיוחד, צפונה לכיוון פיטלובה (לטוויה) – פסקוב (רוסיה) לנינגרד התקדמו עגלות, תותחים, וגם משאיות צבאיות, אזרחיות וכלי רכב אחרים, וכמובן גם אנשים – אנשי צבא ואזרחים, כולם נעו בערבוביה, ביניהם גם אנחנו, פליטי רז'יצה ואחרים שקודם התגוששו על יד מלנווה. התרחקנו כ- 7-8 ק"מ צפונה מקרסבה לכיוון פסקוב-לניניגרד,(במקום זה הכביש עובר ביער, בין שתי גבעות מכוסות שיחים וצמחייה אחרת). הכרתי היטב את המקומות האלו: בקיץ 1936 באותו יער, בקרבת מקום, התמקמו האוהלים של מחנה קיץ מאורגן ע"י הסתדרות נוער צופי חלופי "נצ"ח" – ("השומר הצעיר" הלטווי, שהתפלג מהשומר הצעיר העולמי – השמאלני מדי בעינינו).

הייתי בין מארגני ומובילי המחנה. כשהתקרבנו לגבעות האלו אמרתי לחברי: "אם להעמיד ביער על הגבעות מקלעים ולירות בהם, אפילו עכבר לא יעבור במקום ההוא ובוודאי לא אדם!". עוד אני מדבר – נשמעו יריות מקלע (אוטומט) בדיוק מאותו המקום: לטווים או צנחנים גרמנים תפסו שם עמדות וירו.

כל השיירה נעצרה מלכת אחר כך חזרה על עקבותיה, אנשי הצבא ואנחנו איתם, פנינו חזרה לקרסבה-מלנווה ואחר כך מזרחה לכיוון הגבול הרוסי לעיר אופוצ'ק. זה כבר לא היה כביש, אלא דרך עפר אשר הלכה ונעלמה עד שממש על הגבול נהפכה לביצה. עגלות עם סוסים, הולכי רגל, ציוד צבאי, תותחים ומשאיות. הראשונים איך שהוא התגברו ועברו את המקום אבל חיש מהר, הפך המקום לבלתי עביר והשיירה נעצרה. היה כבר לילה, החיילים כרתו שיחים ושמו אותם מתחת לגלגלים, סחבו ציוד על ידיהם, אחרים הביאו חול. אחד הקצינים פיקד על כל העבודות האלו, הוא הבחין גם בנו – בני עירי, כולם עם האופניים ופקד-ביקש שנשתלב בעבודה. הצטרפנו ברצון לעזרת החיילים. סחבנו רכב, עגלות, תותחים, התאמצנו כמיטב יכולתנו, לפי הוראות אנשי הצבא. בחודש יוני הלילה במקומות ההם קצר הוא. השמש טרם עלתה אבל היה כבר די בהיר כאשר בשמיים הופיע מטוס מוזר בצורת מסגרת ("רמה"), לא ראיתי מטוס כזה וכמובן לא ידענו מה הוא מבשר – רק אחר כך, כשהיינו בחזיתות ובקרבות "הכרנו" את המרגל הזה במרומים המחפש מטרות נוחות להפצצה: אזרחים בכבישים הנמלטים מהכובש הנאצי, טורי חיילים, כל התקהלות אחרת של אנשים. הפקק, בו היינו באותו בוקר, בוודאי היה מקום טוב ונוח לשלח שם מפציצים.

אנחנו את כל זאת עדיין לא ידענו, אבל הקצין אשר פיקד על כל העבודות כנראה ידע גם ידע מה עומד להתרחש אחרי שהמטוס הבחין בנו. פתאום הוא נעשה עצבני, התחיל לצעוק, לגדף אותנו, את חבורת הנוער היהודי אשר פעלה ביחד עם החיילים. "תסתלקו מפה!", תתנדפו! אין בכם יותר צורך! מהר תתנדפו מכאן!" – הוא צרח.

החבר'ה תפסו את האופניים ומהרו להסתלק, משום מה אני ועוד אחד מבני עירי התעכבנו קמעה והיינו האחרונים לעזוב את המקום. פתאום פנה אלינו הקצין: "זייט געזונט קינדעלרלעך" (תהיו בריאים ילדים), הוא נפרד מאיתנו ביידיש. רכבנו על האופניים והסתלקנו, לא הרחקנו הרבה ושמעו רעש מטוסים והפצצות…

אחרי שנים כאשר חזרת במחשבותיי לימים ההם רק הבנתי והערכתי את מעשיו של הקצין היהודי ההוא.

מי יודע מה היו קורותיו של אדם זה לאחר מכן? אולי הוא יתקל איך שהוא בשורותיי אלה או שמא צריך לומר: יהי זכרונו ברוך !?

בבוקר אותו יום, נזדמנה לנו עוד פגישה יהודית.מהר התרחקנו ממקום "צליחת הביצה", מה עוד שגם בצד הרוסי דרך העפר השתפרה (אינני יודע, אבל סבור אני שבמימי הצארים כל הדרך הייתה שלימה, אבל בין השנים 1920-1941, זמן קיום הגבול בין לטוויה-רוסיה קטע הדרך, על הגבול ממש, לא היה בשימוש והפך לביצה).

הלילה ללא שינה והמאמץ הגדול נתנו בנו את אותותיהם, היינו עייפים. אחרי נסיעה של כ-5-10 ק"מ לכיוון אופוצ'ק בצד הדרך, ביער, היה דשא יפה שזור פרחי בר, ובו עצרנו לנוח. ביער הסמוך התמקמה יחידה צבאית, אנחנו לא התייחסנו לזה ולגמרי לא שמנו לב לחייל אלמוני שהסתובב בקרבתנו והמשכנו לשוחח בינינו בקול רם, ביידיש כמובן. השפה היחידה בה דברנו ביומים ההם. כאשר שמע אותנו החייל נו הוא התחיל לרוץ לכיוון היחידה וצורח:

"חיים! חיים! קום אהער, מען רעדט יידיש!" (חיים! חיים, הנה מדברים פה יידיש!) הוא צעק וחזר וצעק נרגש, כנראה שלא לעיתים קרובות הזדמן לבחורצ'יק לשמוע שפת יידיש בקול רם בפומבי.

אינני יודע האם חיים שמע אותו, אבל ממש באותו רגע נשמעה ביער פקודה –

ס-ט-א- נו – ביס!) להסתדר בשורות. החיילים הסתדרו בשורות וחיש מהר עזבו את המקום ולא יצא להם לשוחח ביידיש. וגם במקרה זה אני שואל לפעמים את עצמי: מה קרה לבחורים האלו אחר כך?

אקדים את המאוחר, ואוותר על הסדר הכרונולוגי, הזדמנה לי פגישה "יהודית" נוספת, אמנם לא עם יהודי, הרי בהיותנו בצבא במשך מלחמת העולם היו לנו פגישות והכרויות לזמנים קצרים וארוכים עם הרבה מאות, אם לא אלפי אנשים, אבל רק פגישות מעטות נחרטו בזיכרוני, גם אם הן היו מקריות וקצרות.

הרבה מלוחמי חזית צפון-מערב עברו דרך בית החולים לפצועים קל בעיר ונישני –וולוצ'וק. המוסד הרפואי הזה ראוי לדעתי למחקר ותיאור מיוחד. הוא יכול לשמש מקור ליצירות ספרותיות. בית החולים היה ממוקם ב בבית חרושת לשעבר לטקסטיל, כמה בנינים של 3-4 קומות. באולמות הרחבים היו מוצבים מאות דרגשים – מקומות שינה למאות, אלפים. פצועים קל קיבלו את טיפולם בבניין הרפואי, אבל בדרך כלל התהלכו חופשי.

בסתיו 1942 תמיד התגודד קהל רב על יד הכניסה לבניין החד קומתי, רחב הידיים ששימש כחדר האוכל של בית החולים. לפעמים גם אני הייתי שם, והנה באחד הימים פתאום פנה אלי חייל, שלא הכרתיו קודם, בשאלה …."נו, צאצא המכבים, איך העניינים?!"

הפניה הפתאומית, שלא ציפיתי לה, מחייל לא מוכר לי והעיקר – תוכנה הפתיע אותי. מי בכלל ידע בימים ההם בבריה"מ אודות המכבים? הרי את היהודים ניתקו ממורשתם, לשונם, חגיהם.