אינני בטוח שהחלק הזה ברישומי יעלה יפה: כתבתי כבר פעם אאחד במחשב הישן וזה הלך לאיבוד, קשה יהיה לחזור על עצמי, נפשית זה התרוקן יצא ממני.

מצאתי צילום של מאמר משנת 1872 בשפה הרוסית בו מסופר על העירה מלטה. בסך הכל ,מסופר שם, ישנם במקום 9 בתים, כולם רכושו של הפריץ- בעל האחוזה. כולם נוטים לנפול אבל 4 מהם לגמרי לא ראויים למגורים. ביתר הבתים גרים 7 משפחות יהודיות, ביניהם משפחת ס. בוברוב ס.   BOBROV) )

(רק האות הראשונה של השם) ביחד אתו מתגורר אביו הזקן, הסנדלר מ. בוברוב, אני מניח שמדובר על רב סבי ואביו או לפחות על סבי ואביו. מסביב יער גדול שהיה קיים בחלקו הגדול גם בימי ילדותי. אמי הייתה מספרת שבילדותה היו מקרים שבלילה הם היו מתעוררים ורואים בחלונות את עיניהם הנוצצות של זאבים. פעם הם גם מצאו את שאיריות כלבם שהזאבים טרפו אותו. בביתו של סבי גרים גם עכשיו.

בזמני היה שם "קונגלומרט" של ישובים ושמותיהם. הייתה אחוזה "מלטה" וכקם. ממנה עיירה- כפר וגם היא "מלטה". כ5 קם. ממנה הייתה תחנת רכבת "אנטונופול" ועל ידה יישוב בשם זהה. באיזו שהוא שלב שמה ששל הרכבת שונתה ל"מלטה", אבל שם היישוב שעל ידה נשאר בלי שינויים- "אנטונופול" 2 מק משם הייה מקום "באראוואיה"- מפורסם בגלל הירידים כל יום חמישי וגם נהר "מאלטה". אחרי המהפך הפוליטי בלטביה ב1934 השלטון החדש- ישן החליט לה כנים סדר בשמות: שמם של הנהר והאחוזה נשארו בלי שינויים, אנטנופול " נקראה "מלטה" והיישוב "מלטה" נהפך לסילמלה". זמן רב המשיכו לקראת למקומות בשמותיהם הישנים ועורכי ה"פנקס יהדות לטביה ואסטוניה"- יוצא לטביה שעלו ארצה הרבי לפני 1934 עשו טעויות בשמת הישובים הללו, בהם גרו הרבה יהודים. באותו יישוב התגורר גם "דער פעטער נחום", (סיפורו לחוד)

בית סבא היה , ליומיים ההם, גדול ומרוחב, לימנו- זה בקתה. הכניסה- פרוזדור קטנטן מרובע. מימין- דלת לחדרון, בזמני זה היה כבר מין מחסן עם חלונות סגורות –לפני זה , ביומים הטובים, בצעירותם של סבא- סבתא זה היה חנות. הדלת מול הכניסה הובילה למטבח ודרכה לחצר ובניני עזר. משמאל הייתה הדלת לחדרי מגורים. לפני הכניסה לבית- ספסל קטן ובקרבת מקום – אבן גדולה- מקום "מסתור" למפתח הבית. מסביב לכל- הבית והמחסן עזר- גן ירקות, ברובו תפוחי אדמה. לפני הבית: גינה, שיחי לילך ועץ תפוחים . עודות העץ הזה אמי הייתה ספרת שבהיותם ילדים מצאו ביער עץ תפוחים בר צעיר .הם הביאו אותו הביתה ושתלוה. סבא שתל בו ענף מעץ תפוח מעולה וטעים. לי העץ זכור אך ורק בגלל פרותיו הטעימים. בשולי גן הירקות, ע"י תפוחי האדמה, היה באר מים- הבאר: מים יותר טעימים לא שתיתי מיומי, אולי רק מי הבאר הארטיזני שברחוב "הגדול" ברזקנה יכול להתחרות בו חדרי מגורים. הכניסה היא ראשית לחדר האוכל ("די סטולוביה"). 2 חלונות, ספה קטנטונת   על יד אחד מהם משמאל, שולחן באמצע, על הקיר מול הכניסה על המזרח "וואנט" (קיר) במסגרת יפה סריגת יד ברכות לירושלים וכותל המערבי, בדיוק מעל מקום מושבו הקבוע של סבא, מעל ראשו. רואה אני אותו עכשיו יושב בגמדו הארוחה אומר בלחש את תפילת המזון ועם אולר קטן וחד חותך לפרורים שאיריות לחם יבש- מזון לעופות בית. קצת ימינה מהכניסה- הכיסוי מרשים (מין דלת מרובעת) ל"פוגרב"- בור ברצפת החדר. זה הוא ה"מקרר" של הימים ההם, זה הוא המחסן למזוון בקיץ או תפוחי אדמה בחורף. באדמה תמיד קריר. מימין דלת לעוד חדרון- בקיץ יגורו שם "קייטנים",-"דצ"ניקעס"- נופשים. מתחת תלונו ערמת אבנים ושתילי עצי פרי צומחים עליהם כי רבים ושונים הם הגלונים שהקייטנים זורקים דרך החלון..

אחרי חדר האוכל נמצא "דער זאל"-ביומנו חדר מגורים, בימים ההם- חדר אורחים אשר רק במיקרים נדירים מורידים את המכות מהרהיטים עם בדי קטיפה. על הקיר, מתחת לזכוכית, תמונות של סופרים ביידיש: באמצע 3תמונות גדולות: מענדעלע מוכר ספרים ויצחק לייבוש ושלום עליכם מצדדיו. מסביבם בל היתר: דיננזון, אנסקי נומברג, שלום אש וכו. מימין 2 חדרונים נוספים, חדרי שינה של סבא וסבתא ודודה מיכלה. בקיץ הכל יהיה מושכר ל"דצ"ניקים" חוץ מאשר חדר השינה של סבא- סבתא. בזמני זה, השכרת ה"צימרים" היה המקור העיקרי לפרנסתם שלהם. בשעתו לפני מלחמת העולם הראשונה, סבא היה ספק ומתוח (בעקר "דער פעטער נחום", אבל גם סבא) לבעל האחוזה הקרובה, "דער פריץ", וגם עוסק, בעזרת סוסו ברוכלות בין איכרי בסביבה. גם חנות קטנטונת הייתה. אחר כך נשאר רק רוכלות, אבל בזמני גם זה לעתים רחוקות: פרה יחידה ברפת עמדה, אבל האורווה עמדה ריקה, סוס כבר לא היה לו. על קירות האורווה תלויים היו בלי שימוש כל אביזרי רתימה, כמו כן הגלגלים עמדו בפינה מסודרים. וגם העגלה עמדה מיותמת מתחת לגג, נשענת לקיר ומחכה ליומיים יותר טובים. גם סבא קיווה לשווא, שיום בהיר אחד הוא שוב ירתום סוס ושוב פה ושם בכפרים בסביבה יקנה וימכור בכל זאת ללפעמים היה מגיע לכפרים הסמוכים ללפעמים גם אני עמו ביקור אחד כזזה נכרת בזיכרוני במיוחד: איזה בית איכרים על שפת הנהר, חלק ממנו הוקם על עמודים מעל המים- בדמיוני הילדותי נדמה היה לי שהנה הנה יקפוץ איזה דג מתווך המים (לא פחות מאשר זאב מים) ויתנפל עלי. יער אורנים מסביב וכל מיני תותים בו שאיני יודע מה שמם בעברית: צ"רניקה- קטנים, שחורים; פוזמינקעס- מזכירים במראם תות שדה שלנו, אדומים וקטנים; ברוסניקה גם היא אדומה וקטנה, אבל קצת חמוצה; מלינה!- הטעימה מכולם וגם תרופה נהדרת לכל מיני הצטננות. סבורני שזה היה לפני 75 שנה- הייתי כבן 5 וטעם הטיול ההוא עם סבא הנני מרגיש, והיום עברתי גבורות- ברוך השם- וכאילו כל זה היה היום בבקר.

לעתים רחוקות היה מזדמן לו לקנות מה שהו לשחיטה: שה, עגל וגם פרה. השוחט היה מגיע לעיירה (כפר) פעם בשבוע. באורווה השוממה הייתה מתבצעת השחיטה, ואני מסתכל לזה: את השוחט עם החלף (סכין) הארוך בידו, אבל עצם ההריגה אינני זוכר. אחר כך היו תולים על וו ארוך וגדול את הנשחט ופולשים את עורו. רוב הבשר היה נמכר, חלק נשאר לצריכה עצמית- זה היה הרווח   מכל העסק הזה. פרה עמדה ברפת, בלעדיה סבא- סבתא היו רעבים לאוכל ממש. בסתיו היו מכינים מזון בשבילה- שחת גם תפוחי אדמה קטנטנים, שאיריות יבול תפוחי אדמה מהגינה שמסביב הבית. כאשר פרה בבית כבר לא רעבים: יש חלב, גבינה, גם חמאה. במקרים הנדירים של ביקורי וסבתא אצלנו תמיד הייתה מביאה גבינה לבנה קשה, טעימה ממנו לא טעמתי בחיי. ממול הבית- גינת ירק (תפוחי אדמה) של השכן וולקוו (אד הרוצחים בזמן הנאצים) כמה עשרות מטרים אחרי הגינה- יער. אמי הייתה מספרת שבילדותה היער הגיע עד לביתם, היו לילות שיללת זאבים העיר אותם משנתם ובחלונות ינצצו עיניהם, הם גם טרפו פעם את כלבם. בזמני היער היה קרוב מעוד, אבל לא על יד הבית ממש.

11 ילדים נולדו לסבא- סבתא, אבל רק 6 נשארו בחיים, יתר נפטרו בהיותם תינוקות, דבר רגיל בימים ההם.

הבכור- שלום. על ילדותו, ימי נעוריו לא ידוע לי הרבה. ספרתי כבר על העץ תפוח בר שמצא ביער. היה זמן מה זבן בחנות בדים ברז"יצה הסמוכה. בסוף מלחמת העולם ה1 נשאר במוסקבה הגדולה והאסורה עד אז למגורי יהודים. רבבות יהודים צעירים מצאו שם אז את דרכם כמוהו במציאות הסובייטית הצעירה הוא לא הלך לאיבוד- בזמן ה"נעפ" המפורסם (על זה ראה בספרי ההיסטוריה) היה "נפמאן" (איש עסקים) ופרנסה טובה. היה עוזר להוריו ומתחכם להעביר להם כספים. (מתחכם- באשר אצל הסובטים לא היה דבר כזה- העברת כספים לחול ע"י אנשים פרטיים, זה נחשב לפשע והיו נענשים! היה נשוי, אבל ילדים לא היו לו. בזמן המלחמה, לפני שנפרדתי מאימא (שעזבה את הבית וברחה מהנאצים יותר מוקדם ממני, אבל זה סיפור לחוד) היא נתנה לי את כתובתו וסיכמנו שזו תהיה החוליה המקשרת בינינו. עד אז- מימי לא ראיתי אותו ולא הכרתי אותו, אבל כנראה הוא היה נוכח בברית מילה שלי. פגשתי אותו, ביחד עם אחי בתחנת רכבת נידחת: באולם הדחוס אנשים זה היה הוא ששם את ליבו על מלבושנו הלא רגיל למקומות ההם, ניגש לאחי והיתר כבר התרחש מעצמו. גבוה, רזה, אף "בוברובי"- במו אצל סבי שלמה. אנחנו כבר היינו בישראל כאשר הוא נפטר במוסקבה ב1977-78. אשתדל להוסיף עליו בהמשך

טרגי היה גורלו של אחיו מוליה- שמואל. כמו שלום גם הוא נקלע בסופה של מלחמת העולם ה1 במוסקבה.(הייתה אז נהירה גדולה של הנוער היהודי למוסקבה האסורה עליהם למגורים בעידן הצארים). הנני זוכר אותו כאשר הגיע לביקור הורים ב1928. צריך לזכור שתמיד בזמן השלטון הסובייטי, היציאה והכניסה לבריה"מ הייתה מוגבלת מעוד, כמעט בלתי אפשרית. קבלת אישור לנסיעה לחו"ל העידה על אימון רב מצד השלטונות. שמואל גם היה נאמן מעוד לבריה"מ. הרכבת מוסקבה- ריגה עברה דרך רז"יצה עירי פעם ביום, לפנות ערב. אנחנו, הילדים- נערים תמיד   ליווינו את הרכבת הזאת בסקרנות, עם הרגשה שכאילו היא עטופה מיסטורין, סודיות. גם מוליה הגיע ברכבת זו. נדירים היו המקרים והנוסעים היורדים מרכבת זו בעירנו. זוכר אני שכבר בפגישתם ה1 של אבי עם מוליה הם ישבו עד אור הבוקר והתווכחו על דרכו של העם היהודי: אבי, הציוני הוותיק, המשוכנע עד עמק נשמתו בצדקת דרכו, טען- רק ציונות, רק בישראל (פלסטינה) יקבלו את פתרונם כל בעיות של העם היהודי, מוליה טען- רק אחרי הניצחון העולמי של הסוציאליזם- קומוניזם כל הבעיות תעלמנה, יבוא האושר האמיתי על כל העולם, וגם ליהודים בכללם. הוא עבד בבניית המטרו המוסקבאי והשלטונות בחרו בו ללימודים בטכניון, לקבלת השכלה גבוה.מסור לחזון הקומוניסטי בכל נימי נשמתו.